ההיסטוריה של החגורות והדרגות בקראטה
תורגם מתוך אתר החדשות "Karate News" על ידי שחם טמיר.
מתאמנים רבים בעולם הקראטה המודרני מניחים בדרך כלל כי שיטת הדירוג על פי "קיו" (חגורות צבעוניות), "דאן" (חגורות שחורות), ודרגות בכירות שונות שמאמנים בכירים מחזיקים בהן - הן, כמו הקאטות, חלק ממסורת ארוכת שנים של הקראטה שמוצאה לפני מאות שנים. עם זאת, למרות העובדה שהקראטה אכן עתיק מאוד, שיטת הדירוג עצמה מתוארכת רק לתחילת המאה ה-20. מבט על ההיסטוריה וההתפתחות של שיטת הדירוג הנוכחית יעזור לנו להציב את דרגות החגורה שלנו בפרספקטיבה ההיסטורית הנאותה.
תרבות הלוחם היפנית.
התרבות היפנית נוטה להיות מאורגנת ומבנית מאוד. כמעט כל אומנות מסורתית שנפגוש בה ביפן, החל משזירת פרחים (איקבנה) ועד לקליגרפיה (שודו), כוללת בתוכה סדרת דרגות התקדמות רשמיות – וכך גם באומנויות הלחימה.
כמה אומנויות לחימה יפניות עתיקות ייסדו שיטת דירוג של שלוש דרגות הכוללת הענקת תעודות רשמיות. הדרגה הראשונה נקראה – "שו-דאן" וסימלה דרגת מתחיל, הדרגה השנייה נקראה – "צ'ודאן" וסימלה דרגה בינונית, הדרגה השלישית והאחרונה– "ג'ודאן", שמשמעותה- דרגה עליונה, איפשרה למחזיק בה להיות חלק מה-"אוקודן" - המסורת הסודית של בית הספר או של השיטה.
מערכת עתיקה נוספת כללה סדרה של רשיונות שנקראו "מנקיו". הדרגה הראשונה – "קיריקאמי" הוענקה בדרך כלל לאחר שנה עד שלוש שנים של אימונים וסימלה את העובדה שהמתאמן אושר על ידי בית הספר שלו כמתאמן רציני. לאחר שלוש עד חמש שנים נוספות הוצג לתלמיד ה"מוקורקו" – מעיין קטלוג שמתאר את הטכניקות של השיטה. לאחר שתיים עד עשר שנים נוספות קיבל התלמיד לבסוף "מנקיו", שהוא רשיון ללמד את השיטה. דרגת ה"מנקיו" פירטה לעיתים באופן ספציפי תארים מסויימים של התלמיד הנוגעים למיקומו במערך האירגון. התעודה האולטימטיווית היייתה "מנקיו קאיידן" אשר הוענקה לתלמיד שלמד לשלוט בכל האספקטים של השיטה. ראשי שיטות מסויימות העניקו דרגת "מנקיו קאיידן" אחת בלבד בכל חייהם – לתלמיד שנבחר להיות יורשם וממשיך דרכם.
תרבות הלוחם האוקינאווית.
קראטה לעומת זאת, הוא ממוצא אוקינאווי ולא יפני. האוקינאווים התקיימו לאורך מאות שנים תחת הגמוניה סינית, תוך כדי הטמעה הדרגתית של רעיונות מתוך שיטות קונג פו קשות (hard styles) אל תוך סגנון הלחימה המקומי שנקרא בפשטות "טה" (פירוש: יד). סגנון הלחימה הסיני בידיים ריקות התפתח כחלק ממסורת בודהיסטית של הנזירים. הקראטה באוקינאווה עבר מדור לדור באופן משפחתי – מאבא לבן, והועבר לחברי המעמד האריסטוקאטי ולכוחות המשטרה על מנת להבטיח את השליטה באוכלוסייה הכללית.
לעיתים קרובות, בעיקר תחת כיבושים יפנים בהם לימוד אומנויות הלחימה יצא אל מחוץ לחוק, האימונים המשיכו להתקיים בסודיות, בשעות החשיכה, בשטחים סגורים ופרטיים. המאסטרים בחרו רק תלמידים מעטים שאותם ילמדו ולא גבו על כך תשלום. התקדמותו של תלמיד לא נמדדה בדרגות קבועות אלא על פי מספר שנות האימונים של התלמיד, כמות הידע שרכש וכמה התפתחה אישיותו. ללא שום דבר נוסף.
מקור שיטת החגורות הצבעוניות.
מסורת ספקולטיבית אחת מציעה כי צבעי החגורה (כמצייני הדרגה) מקורן בהרגל מוזר של המתאמנים לכבס את חליפת האימון כולה מלבד את חגורת הבד. כך שככל שהאימונים התקדמו התלכלכה החגורה, שהייתה לבנה בתחילה, וקיבלה צבע צהבהב, לאחר מכן צבע ירוק-צהוב-חום, לאחר מכן צבע חום עז ולבסוף צבע שחור דוחה ומטונף. בסופו של דבר, כך אומרים, התקדמות זו התעגנה במסורת כצבעי החגורות – לבן, צהוב, ירוק, חום ולבסוף שחור. ובכן, זה סיפור נחמד, אבל ככל הנראה לא נכון. למרות זאת, חלק ממתרגלי הקראטה המודרניים לא שוטפים את החגורה שלהם בתקווה להשיג מראה שחוק ומחוספס כעדות לשנים של אימונים קשים. אחרים מכבסים את החגורה יותר מכפי הצורך על מנת לגרום לשחיקה מוקדמת ומראה משומש. ועדיין, אחרים מעדיפים ללבוש חגורה חדשה למראה בכל עת – הכל עניין של העדפה אישית. במקרים נדירים יעניק מורה את החגורה השחורה הישנה והמרופטת שלו לתלמיד אהוב או ליורשו, כך שיוכל לשמור אותה למזכרת יקרה וללבוש אותה כסמל של גאווה וכבוד למורה שלו. בתי ספר שונים מעודדים את תלמידיהם בעלי החגורות השחורות לרקום באותיות זהב את שמם או את שם השיטה על החגורה.
שיטת הדירוג על פי קיו/דאן עוצבה למעשה בתחילת המאה ה-20 על ידי אומן הלחימה ג'יגורו קאנו (1860-1938) שאימץ את שיטת הדירוג אשר הונהגה בתחום השחייה בבתי הספר. קאנו לקח את אומנות הג'יוג'יטסו או האייקי-ג'יוג'יטסו ושינה אותה באופן משמעותי תוך הוצאת את כל האלמנטים המסוכנים של השיטה על מנת להפוך אותה לשיטה בטוחה לאימון כענף ספורט. את הספורט החדש הזה – ג'ודו, הוא הצליח להכניס לבתי הספר היפנים ולמכללות. עם כל כך הרבה תלמידים חדשים, שכולם נמצאים בסביבת בית הספר ההיררכי, הוא החליט ששיטת דירוג תעזור לעורר מוטיבציה בתלמידים ותעזור להם להעריך את התקדמותם האישית.
אומנויות הלחימה האוקינאוויות תמיד עוררו עניין בקרב היפנים, אך האוקינאווים החשיבו את היפנים לפולשים זרים לאורך שנים רבות ולא ששו ללמד את היפנים את סודות הלחימה שלהם. למרות זאת, יצא הקראטה לבסוף מהארון כאשר אנקו איטוסו (1830-1915) זעזע את קהילת אומני הלחימה האוקינאווים כשהחליט להניע תוכנית ללימוד קראטה לילדים בבתי הספר הציבוריים בשנת 1901. זמן קצר לאחר מכן, מאסטר יפני ששמו גיצ'ין פונאקושי (1868-1957), תלמידו של איטוסו, החליט שהגיע הזמן להביא צורה מסויימת של קראטה ליפן. הוא שילב אלמנטים מסויימים ושינה קאטות מסויימות ממספר שיטות אוקינאוויות על מנת ליצור שיטה חדשה שניתן היה "לייבא" ליפן. שיטה זו נקראה לאחר מכן "שוטוקאן" (כינויו של פונאקושי היה "שוטו"). מטרתו של פונאקושי הייתה לספק תרגול פיזי איכותי ושיטה לשיפור האופי ליפנים (אני מנחש שהוא הגיע למסקנה שהם זקוקים לשיטה שכזו) ולא ללמד אותם כיצד לנצח בקרב את האוקינאווים. לכן, כשייסד את השיטה החדשה הוא שינה רבות מן הטכניקות השימושיות ללחימה כך שיהפכו ליותר הגנתיות מאשר התקפיות, תוך שהוא מסיר לחלוטין את אימוני ה"קיושו-ג'יטסו" או טכניקות ההכאה לעצבים שנחשבו על ידי המאסטרים האוקינאווים למסוכנות והסודיות ביותר. בנוסף הוא הוציא מן השיטה לחלוטין את השימוש בכלי נשק.
פונאקושי עבר פחות או יותר לצמיתות ליפן שם הנהיג אימוני קראטה קבועים בשנת 1922, שם התפשטה במהרה שיטת האימון החדשה בבתי הספר בדומה לג'ודו לפניה. פונאקושי הפך מקורב לג'יגורו קאנו ועד לשנת 1930 הוא פיתח את חליפת הקראטה המודרנית או ה"גי" כגרסה קלה יותר לחליפת הג'ודו של קאנו. באותו הזמן הוא החליט שיהיה נכון לאמץ את שיטת הדירוג על פי חגורות צבעוניות על מנת להעניק לתלמידיו דרגות. עד אז שיטת הדירוג הזו כבר התבססה היטב בעולם אומנויות הלחימה היפניות בחסות ה"בוטוקו-קאי",המחלקה במשרד החינוך (הוקמה ב-1895) שמונתה לפקח על הענקת הדרגות והתקנים לקנדו ולג'ודו. מ-1903 עד 1906 העניק ה"בוטוקו-קאי" את דרגות הסמוראים האנשי וקיושי (שמשמעותן בסופו של דבר הייתה רשיונות מאמנים) לכמה מומחים לקנדו. תואר ה"רנשי" (תלמיד בהכשרה) נוסף לאחר מכן.
שיטת הדירוג שהוצעה על ידי קאנו והתקבלה על ידי ה"בוטוקו-קאי" קבעה שש דרגות "קיו" (חגורות צבעוניות) שלוש לבנות ושלוש חומות ולאחר מכן 10 דרגות "דאן" (חגורות שחורות). פונאקושי אימץ את אותה שיטת דירוג עבור הקראטה לאחר 1922 וב-12 באפריל 1924 הוא העניק את החגורות השחורות ודרגות הדאן הראשונות לשבעה מתלמידיו: הירונורי אוטסוקה (שהיה לאחר מכן למייסד הוואדו ריו), שינקן גימה, אנטה טוקודה, ולארבעה נוספים שנקראו קאטסויה, אקיבא, שימיזו והירוסה. באותו הזמן פונאקושי עצמו לא החזיק שום דרגה מסודרת בשום אומנות לחימה או שיטה אחרת.
ב-1938 קרא ה"בוטוקו-קאי" לכל בתי הספר הקיימים לקראטה להירשם להכשרה רשמית, ופגישה חשובה נקבעה לצורך הצבת סטנדרטים מסודרים ודרישות לקבלת דרגות (דבר שלעולם לא נעשה קודם לכן!). וכך, שיטות הקראטה השונות (וואדו-ריו, שיטו-ריו, קושין-ריו, קמפו יפני, שינדו-ג'ינן-ריו, גוג'ו-ריו ושוטוקאן) הובאו יחדיו תחת סטנדרטים אחידים להענקת דרגות. למרבה האירוניה לפונקושי הוענקה דרגת "רנשי" על ידי פאנל ה"בוטוקו-קאי" שבתוכו ישב בין היתר תלמידו של פונאקושי, קויו קונישי (שהיה יפני במוצאו – ייתרון שלפונקושי האוקינאווי לא היה). צ'וג'ון מייאגי (1888-1953), המייסד האוקינאווי של שיטת גוג'ו-ריו היה איש הקראטה הראשון שקיבל את התואר "קיושי" (מאסטר) מטעם ה"בוטוקו-קאי" בשנת 1937.
ארגונים לאחר המלחמה.
מלחמת העולם השנייה הסבה נזק קשה לאומנויות הלחימה היפניות והאוקינאוויות. מאסטרים רבים מתו בזמן המלחמה, תרגול אומנויות הלחימה נאסר במשך תקופה על ידי הכוחות האמריקאיים הכובשים וה"בוטוקו-קאי" נסגר. כל בית ספר היה כעת בפני עצמו והמנהיגים שנותרו נאלצו להתחיל הכל מחדש. באוקינאווה שיטת הקיו/דאן טרם התבססה היטב למרות שמספר שיטות כן נהגו להעניק חגורות השחורות. לאחר המלחמה השיטה התקבלה באופן רחב יותר, לאחר שנעלמה בעיית הצבת הסטנדרטים על ידי גופים הדורשים לאשר את הענקת הדרגות.
במהלך שנות החמישים המוקדמות של המאה ה-20 תעודות הסמכה ניתנו מטעם עמותות שנוסדו על ידי בתי הספר של כל שיטה, ביניהן – גוג'ו-קאי, שיטו-קאי, צ'יטו-קאי, שוטוקאי וה-J.K.A. כל ארגון הקים ועדה ומינה מפקח אשר היה לסמכות החותמת על תעודות הדרגה. מאמנים שהגיעו לדרגת דאן גבוהה, יצאו לעיתים קרובות וייסדו ארגון חדש בהנהגתם.
הקבוצות הללו דאגו בדרך כלל להשתייך לארגונים גדולים יותר או סמכויות מאשרות על מנת לתת לגיטימציה לפעולותיהן, משרד החינוך היפני היה מן המועדפים בעניין זה. עמותות חדשות אחרות צצו ביפן ובאוקינאווה והפכו לסמכויות המעניקות דרגות כשם שה"בוטוקו-קאי" היה בעבר. בעלי תפקידים בכירים בארגונים אלו קבעו את דרגתם הנוכחית בהתאם לקריטריונים שהם עצמם כתבו. בין הארגונים הראשונים היה All-Japan Karatedo Federation שנוסד זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי מאמנים בכירים כמו פונאקושי, טסויושי, צ'יטוסה (שנולד בשנת 1898 ועדיין כיהן כנשיא בשנת 1993), קאנווה מאבוני, גוגן יאמאגוצ'י וקאנקן טויאמה. ארגון אומנויות הלחימה הבין לאומי, אשר החל לפעול בשנת 1952 וכלל בתוכו קנדו, ג'ודו וגם קראטה-דו ייסד שיטת דירוג הכללה 10 דרגות של חגורה שחורה ובנוסף התארים "רנשי", "קיושי", ו"האנשי". רבים מן המאמנים המודרניים בעלי הדרגות הבכירות ביותר קיבלו את דרגתם מטעם ארגון זה.
באוקינאווה שיטת הקיו/דאן עדיין לא הפכה אוניברסלית עד לשנת 1956, בה נוסדה התאחדות הקראטה האוקינאווית. צ'וסין צ'יבאנה (מייסד שיטת שורין-ריו) היה נשיאה הראשון. צ'יבאנה וקאנקן טוייאמה הוכרו באופן רשמי על ידי משרד החינוך היפני כמעניקי דרגות בכל שיטות הקראטה. דבר זה עזר לסיים את האפלייה היפנית נגד האוקינאווים בכל הנוגע להענקת דרגות ותארים. בשנים שלפני כן, השיטה אשר הייתה נהוגה באוקינאווה הייתה פשוטה - חגורה לבנה לתלמידים וחגורה שחורה למורים.
בשנת 1964 קם ארגון אשר בפעם הראשונה ביקש לאחד את כל סגנונות הקראטה הקיימים:"התאחדות כל הארגונים לקראטה-דו של כל יפן" (FAJKO). הסטנדרטים שנקבעו על ידי הFAJKO בשנת 1971 הפכו מוכרים על ידי ארגון הקראטה המסורתי הבין-לאומי (ITKF) והיו למקובלים בכל העולם. הם כללו בתוכם רק שש דרגות לחגורות צבעוניות. שיטות מסויימות הוסיפו שתיים או ארבע דרגות נוספות וסדר הצבעים נוטה להשתנות בין מועדון למועדון, אך כיום כמעט כל שיטות הקראטה, בין אם קשורות ישירות לFAJKO או שלא, עובדות פחות או יותר על פי הקריטריונים והסטנדרטים הבסיסיים ש FAJKO הנהיגו.
לסיכום...
דרגות הקראטה אם כך, ברמה ההיסטורית, הן מבנה די מודרני אשר הוטל על אומנות לחימה עתיקה. הן חשובות בקביעת סטנדרטים ודרישות אשר עוזרים לשמור על היושר והערך של שיטה המבוססת על מסורת. למרות זאת, לעולם אין לשכוח שהדרגות אינן עושות את האדם. בכל דרגה ניתן למנות טווח רחב של תלמידים שיכולותיהם שונות באופן דרמטי, מה שגורם לקראטה-קה הצופה מן הצד לתהות האם הדרגה באמת מבטיחה דבר כלשהו. ראוי שקבלת דרגה תהיה אפקט משני הנובע מאימוני קראטה רבים ולא מטרה בפני עצמה. המטרה האמיתית היא התפתחות אישית – "להיות כל מה שנוכל להיות" לא משנה באיזו דרגה אנו נמצאים ברגע זה.
מחבר: Wendell E. Wilson
